הברידג' והנער מהדואר 

התעמלות לפי שיטת "פלדנקרייז", אינה אגרסיבית במיוחד,
אך נותנת תשומת לכל חלק בגוף. המדריכה, סמדר, שהעבירה
את השיעור, לא חזרה על אותו תרגיל אפילו לא פעם אחת.
יש לה תרגילים לאצבעות,לעיניים,לצוואר,לחוט השדרה,
לבהונות הרגליים. למרפקים , למפרקים, לאגן העליון ולתחתון,
לנשימות, ללשון ולחיך ועוד ועוד.
הייתה זו שעת בוקר. סיימנו בת-זוגתי ואני את השיעור והתיישבנו
במבואה של המתנ"ס שלי מקום מגורנו ברמת-אביב ג' ושתינו
כוס קפה של בוקר.
שמנו לב שבאולם מיוחד מתכנסים נשים וגברים, בשעות הבוקר
המוקדמות לשחק ברידג'. אומרים שמשחק זה, שמשחקים בו בעיקר
מבוגרים, מחדד את השכל והזיכרון.
בעודנו נהנים מהקפה המהביל, ניגש אדם, עם שיער כסוף אך מלא
ומניח את ידו על כתפי ופונה אלי ואל בת זוגתי.

"מה דעתכם להצטרף לברידג" - הוא שואל
בת זוגתי עונה:
"לא נראה לנו כי אנו בחוג לפלדנקרייז"
ואז הוא פונה אלי, תוך שידו אינה מרפה מכתפי.
"אולי בכל זאת. תשכנע אותה. תשמעו בקולי זה
משחק מרתק . לא תתחרטו" הוא מנסה לשכנע
"אולי בעוד כמה חודשים נתפנה. כרגע אין לנו
איפה להכניס אפילו סיכה" אני משיב.
"נו טוב. תחשבו על זה. אני כאן פעמיים בשבוע.
תדעו למצוא אותי".
הוא פוסע שני צעדים ולפני שהוא מתרחק הוא
פולט:
"היה אחד שקוראים לו יום-טוב. הוא עבד בדואר
כנער במחלקת הטלגרף. זה היה תחת שלטון המנדט
כשהבריטים כאן. זה היה בבניין ג'נרלי בירושלים."
איזה מחשבות חלפו באותו רגע במוחי. מה פתאום
אומר זאת. הרי הוא השתנה וגם אני השתנתי.

היה זה כשהייתי נער בן 15 כשהתקבלתי למחלקת הטלגרף
שם למדתי את שפת המורס וכך הגעתי ליחידה ש.מ.2
יחידת ההאזנה של ירושלים בפיקודו של שלמה דהן.
אני פונה אליו, מביט בעיניו ואני מזה את האיש מזהה
את צורי הנער שעבד אתי בטלגרף בשנת 1946-7.
אם עושים את החשבון זה משהו כמו 59 שנים.
ואז אני אומר לו:
"אתה מדבר עם יום-טוב. היום קוראים לי יומי"
ידו מלטפת אותי ואני מלטף את ידו. דמעה זולגת
מעיניו וגורמת לאחת הדמעות שלי לזלוג גם כן.
איזה צירוף מקרים. הודות לברידג' הוא פנה אלי.
"אתה זוכר את סגל? שעבד בטלגרף בחיפה.
הוא מוסיף:
"ישנה עמותה של ש.מ.2 שם אני פוגש את סגל".
"כן אני זוכר את סגל החייכני"
שניהם בעמותת ש.מ.2 אני תוהה. תוהה זו לא
מילה אני נדהם.
אני אומר לו:
"שמע צורי ידידי. אני יוצא למכונית. יש בידי תקליטור
ובו 4 סיפורים. שלושה מהם על ילדות ונערות בירושלים."

התקליטור מבוסס על ספרי 7 סיפורים מופלאים ביניהם
ישנו הסיפור על הדואר ואיך התקבלתי לטלגרף.
אני פותח את תא המטען ומוצא את התקליטור בו מככבים
שחקנים כמו : ניקו בר, שמוליק טנא, דבי בסרגליק ,
יובל סגל לירון לב ועוד.
אני ניגש לאולם ומוצא את צורי ומסביבו נשים וגברים
והוא מספר להם אודות המפגש המרתק.
אני ניגש אליו ומבקש את סליחתו. בנוכחות כולם אני
מגיש לו את התקליטור.
צורי אינו מאמין למראה עיניו. הפעם לא זלגה דמעה
הפעם הוא בכה.
כנס העמותה התקיים כעבור כמה שבועות. אני נכנס
לאולם ואני פוגש בכניסה את סגל ואת צורי. צורי מוריד
את הראש בביישנות ואילו סגל אומר לי: סיפורים מה?
צורי השתתף במרץ 2006 בערב השקה לשלושה ספרים
שהוענקו לחברי ומכריי.ההשקה נתקיימה בבית השחמ-ט .
הספרים שהושקו: "זינוק הקונדור" - אהבה
חשאית באנגלית שפורסם בארצות הברית ואוסטרליה,
"פנצ'ו הבלש " על פעילות מודיעינית באפריקה
ו"ציף ציף ציף" על הציפור. באותו ערב הוקרן סרט
אנימציה המבוסס על סיפור הציפור.

בערב זה השתתפו חברים מקהיליית המודיעין:
מיחידה 8200, מהמל"מ ומהמחקר לשעבר.


59 שנים. 59 שנים. 59 שנים.
שאינך מקיים קשר עם אדם
והוא מופיע סתם כך מהשמיים. בבוקרו של יום.
גורלי? מקרי?
או סגירת מעגל.